בערב פסח תשכ"ח 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, הגיעה קבוצת
אנשים בראשות הרב לוינגר להתארח במלון פארק בחברון כדי לחדש את
ההתיישבות היהודית במקום. שישה שבועות הם שהו במקום עד שהחליטה
ממשלת ישראל להעבירם לבניין הממשל הצבאי בעיר ולאשר הקמת ישיבה
בחברון. ההחלטה נועדה לאפשר לאנשי הקבוצה להישאר במקום ולשמש

אנשי צוות או תלמידים בישיבה בלי לאשר רשמית התיישבות יהודית בעיר.
שנה וחצי לאחר מכן החליטה הממשלה להקים את קריית ארבע, יישוב
וכעבור שנה וחצי נוספות עברו אנשי הקבוצה

יהודי עירוני סמוך לחברון,
ליישוב החדש שהוקם, ואליהם הצטרפו משפחות מרחבי הארץ.
ואולם הרצון להתיישב בחברון עצמה ולא ביישוב סמוך לא נזנח. תושבים
מקריית ארבע סיירו דרך קבע במבנים יהודיים שננטשו בפרעות תרפ"ט
ופעלו לשיקומו של בית כנסת אברהם אבינו, שעמד בלב הרובע היהודי
כמו כן ניסו לערוך תפילות בבית

העתיק בחברון והשלטון הירדני החריבו.
כנסת חסד לאברהם שבבניין בית הדסה, אך הניסיונות לא צלחו בשל התנגדות הצבא

 

 

לקריאת המאמר לחץ כאן

 

לקריאת המאמר לחץ כאן

ביצי היען באולם יעקב ולאה
מבקרים ומתפללים אשר ייכנסו לאולם יעקב ולאה יתקשו לראות בהתבוננות
הראשונית את ארבע ביצי היען התלויות מתקרת האולם. רק
אם ירימו את ראשם כלפי מעלה, יוכלו לזהות אותן ולראות שהן מחוברות
לתקרה באמצעות שרשרת ועקל ברזל עתיק.

מי הביא ביצים אלו למערה, ומתי? למה שמו אותן דווקא במערת המכפלה,
ומה המשמעות הסמלית לשל תליית הביצים במערה? בספרות המחקר,

עד כמה שידי מגעת, לא מצאתי מי הביא את הביצים למערה. עם זאת
להערכתי המוסלמים הם שתלו אותן. יש תמונה בספרו של החוקר הצרפתי
הנודע ונסאן משנת 1923 ובה שלוש ביצי יען בציון אברהם )תמונה 4(.
משמעות הדבר היא שהביצים היו שם עוד לפני שנת ,1923 אך אין לדעת
כמה זמן לפני כן נתלו במערה.

לקריאת המאמר לחץ כאן

צמוד לדופן הצפונית של הבריכה הגדולה של העיר חברון, המכונה בריכת הסולטאן,
נמצא בית מרחץ קטן ולא מוכר, שהבריכה הגדולה סיפקה את
המים לתפקודו השוטף ולתחזוקה שלו. מטרת מאמר זה היא לסקור את
מבנה בית המרחץ על אגפיו ועל תפעולו ולדון בתיארוכו.

בית מרחץ (חמאם) הוא מבנה המשמש לרחצה. המונח אמור בדרך
כלל בבתי מרחץ ציבוריים. החמאם התעצב במזרח התיכון והתפשט עם
התפשטות האסלאם, אך מקורו בבתי המרחץ הרומיים שבנו הרומאים
בארצות שכבשו. אף בארץ ישראל, שבה המים מצויים בצמצום, הוקמו בתי
מרחץ רבים, והם היו בשימוש גם בתקופת הביזנטית. בתי המרחץ הראשונים
מסוג זה אומצו באסלאם והותאמו למנהגי הטהרה של האסלאם, במיוחד
לפני התפילה, ואחר כך היו למאפיין חיוני של כל עיר עות'מאנית.
הרחצה בחמאם הייתה נפרדת לנשים ולגברים, והוא היה למקום מפגש
חברתי, שכלל לעיתים גם מופעי בידור והגשת משקאות ואוכל, ונקשר עם
אירועים כמו חתונות, לידות וחגים. עם השנים התפתחו בחמאם מנהגים
ייחודיים של רחצה טקסית.

לקריאת המאמר לחץ כאן

באביב של שנת 73 לסה"נ נע כוח רומי בפיקודו של פלוויוס סילווה לעבר מצדה וצר עליה.
המצור נמשך כחודשיים והסתיים בליל ט"ו בניסן. הרומאים ראו בתנועה ובאספקה חלק בלתי
נפרד ממערך הקרב. אספקת הכוחות באה לידי ביטוי בעיקר בשלושה מרכיבי היסוד החיוניים
לקיומו של האדם: מזון, מים ועצים. הכוח הרומי מנה כ-10,000
לוחמים ומשרתים, וכ-3,000 בהמות (סוסים ובהמות משא). מניתוח הנתונים עולה שהכוח צרך כ25 טון ומזון וכ-110 קוב מים ביום לחימה אחד. איך ומהיכן הגיעו לכוחות המזון, המים והעצים הרבים שנדרשו לבניית
סוללת המצור? טענתי היא שהכוחות פוצלו לוגיסטית לשניים, כוח מערבי וכוח מזרחי. המזון
הגיע בקו אספקה ממחנה אופרטיבי שהוקם בכרמל מערבית למצדה והורד באמצעות סבלים
לכוח המזרחי. המים, לעומת זאת, הגיעו בקו אספקה מהמעיינות השופעים באזור עין גדי
למערך המזרחי, והועלו באמצעות סבלים לכוח המערבי. נראה שנתיב האספקה המערבי היה
חד־כיווני.

 

 

לכניסה למאמר לחצו כאן

במסגרת חוויית לימוד ירושלמית – הכנס ה- 14 תשפ"א  – מכון מגלים

 

 

 

 

לכניסה לקישור לחצו כאן

בניין ה"יוספיה," הצמוד לדופן המערבית־צפונית של מתחם מערת המכפלה, הוא מבנה
מורכב, ומשולבים בו מרכיבי בנייה מן התקופה הרומית ועד ימינו. בשנת 2016בוצע מיפוי
מכ"ם תת־קרקעי לאיתור חללים ומבנים מתחת לבניין זה. עם פיענוח תוצאות המיפוי התברר
שמתחת למפלס הרצפה בקומת הקרקע יש מאגר מים מקוּרה עם קשתות מן התקופה הרומית
שנבנה בתוך סדק קרסטי. מאגר זה שולב בשלבי הבנייה של המתחם והשפיע על צורתו. נראה
כי סדקים קרסטיים בשדה המכפלה היו חלק מן הגורמים שהשפיעו על בניית מתחם מערת
המכפלה בזווית לא שגרתית. סדקים אלו נוצלו כמאגרי מים בתקופה שקדמה לבניית המבנה,
והורדוס תכנן להשתמש בהם כדי לספק מים לבאי המתחם

 

להמשך המאמר לחצו על הקישור

https://drive.google.com/file/d/1JA833ZdPTwHgkLnxC0YbIe_phHptgu5V/view?usp=sharing

מאורעות תרפ"ט הביאו לידי 'חישוב מסלול מחדש' בדרכה הפוליטית
והיישובית של התנועה הציונית. שנות השקט שלפניהם תרמו לתחושת
הביטחון היחסי ולבניית יחסי אמון עם הממשל הבריטי ועם ההנהגה
הערבית. גם יחסי הכוחות בהנהגה הציונית וביישוב העברי היו מאוזנים,
והפעילות הציונית והיישובית התנהלה מכוח התמיכה הבריטית מחד גיסא
ומכוח האינרציה הטבעית של המפעל הציוני מאידך גיסא, גם אם ללא
הגדרת מטרות ומדיניות ברורה. פועל יוצא של אלו היה טיפול שוטף
בהתיישבות – גם בנקודות מבודדות ובערים ערביות – תמיכה בה וסיוע לה
ולעיתים אף טיפוחה.
העוצמה, ההלם והזעזוע של המאורעות הפרו באחת את השקט וחידדו
שאלות יסוד בהתנהלותה של התנועה, כמו עמדתה כלפי הממשל הבריטי,
יחסה לשאלה הערבית, יציבות המנהיגות הציונית וגיבוש מדיניות יישובית
מוגדרת. שאלות אלו, שלא היו תאורטיות בלבד, טלטלו את התנועה עד
כדי תמורות של ממש בהנהגה הציונית ובעמדתה הפוליטית, הביטחונית
וההתיישבותית. התוצאות המעשיות היו שאיפה להתיישבות גדולה,
רציפה ובטוחה, עיסוק מעמיק בשאלה הערבית, טיפוח כוח ההגנה ביישוב
והתמודדות פוליטית חדשה ומורכבת עם הממשל הבריטי

 

להמשך המאמר לחצו על הקישור

https://drive.google.com/file/d/1jSVR4h77E0jgixgSaylzi5OgWpV3YB-f/view?usp=sharing

 

 

חכם שמואל ברוכים היה מנהיג הקהילה היהודית בעיר סאקז ()Saqqez
שבכורדיסטן האיראנית (בצפון-מערב איראן) ומחנך יהודי בעל שיעור
קומה נדיר. הוא חינך ולימד תלמידים רבים והעניק להם ידע מקיף בעברית,
בתנ"ך, בתלמוד ובהלכה וכן הסמיך רבנים רבים, והם היו למורי הלכה
ורבנים. דרשותיו נודעו ברבים ומשכו מאות שומעים מקרוב ומרחוק. הוא
גם כתב ספרי תורה ולימד כתיבת עברית וכתיבת סת"ם, חיבר מילון עברי
והחיה את לימוד את השפה העברית בקרב בני קהילתו ועדתו.
עוד לפני קום המדינה, בשנת ,1945נשלחו לסאקז נציגים מטעם יו"ר
הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון כדי לפגוש את הרב ברוכים ואת בני הקהילה
ולהכין את דרכי העלייה, ובשנות ה- 50עלו ארצה בני הקהילה באמצעות
הסוכנות היהודית. בזכות פעילותו של הרב ברוכים, בני הקהילה שעלו כבר
ידעו עברית היטב, ועובדה זו סייעה להם להשתלב כראוי בחיי המדינה.
הרב ברוכים דגל בשילוב תורה ועבודה ועודד את בניו, נכדיו ותלמידיו
לשירות בצה"ל. הוא נפטר בירושלים באב תשל"ט (יולי ,)1979ועל שמו
נקרא רחוב בשכונת תל ארזה בירושלים

 

להמשך המאמר לחצו על הקישור

 

https://drive.google.com/file/d/1sBasRX1oYC2XyZDLt_3E6pBsje_NHwR8/view?usp=sharing

קהילת בני ישראל מהודו מתייחסת לצאצאי 14 ניצולים וניצולות של ספינה
טרופה משנת 175לפנה"ס שהיוו את הבסיס לקהילה. בהודו שמרו בני
הקהילה על מסורות ישראל בצורתן העתיקה, ניהלו תכתובות עם קהילות
ישראל בתפוצות והשתתפו במפגשים עימן מימי הרמב"ם ועד העלייה לארץ
ישראל.
בני הקהילה פיתחו מנהגים ייחודיים בתפילה ובחגים והושפעו מקהילות
יהודיות אחרות: קוצ'ין, ספרד, תימן, בבל ואשכנז. במהלך הדורות, כפי הרווח
בשאר קהילות ישראל, התפללו בני הקהילה ובנותיה למען תקומת ישראל
ושיבה לארץ האבות.
על פי כמה וכמה עדויות, ארך המסע מהודו לארץ ישראל בין שנה וחצי
לשלוש שנים. האפשרות הראשונה, הקצרה יותר, הייתה הפלגה ימית מלאה
בעקיפת כף התקווה הטובה בדרום אפריקה, ומשם שיט לאורך חוף מערב
אפריקה וחציית הים התיכון. האפשרות השנייה הייתה הפלגה לנמל עדן
שבתימן, שהייתה באותה העת תחת שלטון בריטי, הגעה דרך הים עד סואץ,
משם רכיבה על סוסים וגמלים עד לאלכסנדריה שבמצרים, ורק לאחר מכן
עלייה על ספינה לעזה–יפו או לחיפה–עכו. זה היה מסע מפרך ומסוכן מאוד
שהיה מטרה לשודדים ולפיראטים. כל זה השתנה עם פתיחת תעלת סואץ
בשנת .186

 

להמשך המאמר לחצו על הקישור

https://drive.google.com/file/d/1-eNFLKxgrsKSykmKnGu08CvWb8Tr6MaE/view?usp=sharing