בס"ד
'בשדמות בית-לחם'- קבר רחל ובית-לחם בתודעה הציונית 1948-1882/ יורם אלמכיאס
'הזיכרון הלאומי של רחל אימנו הושתת על שני נדבכים: אישי ולאומי. האחד- סיפור חייה הטרגי והעצוב כפי שמתואר בספר בראשית. השני- נבואת הנחמה של ירמיהו שתיאר את רחל כאם המזילה דמעות על בניה וכמי שבכייה הבוקע שערי רקיע, יסלול בעתיד את הדרך לגאולה, לקיבוץ הגלויות ולשיבת הבנים לגבולם. אודות רחל עצמה נכתבו מדרשים ואגדות, שירים ופיוטים, סיפורים ומחזות. עם צמיחתה של התנועה הציונית וכינונה של מדינת ישראל, נבנו סביב רחל וקברה רבדים ישנים-חדשים של מסורת ומשמעות.'[1]
על אף מעמדה החשוב של העיר בית-לחם אפרתה בתקופת המקרא, ובפרט עם התפתחות המסורת היהודית הקושרת את ציון קבר רחל אימנו לעיר מאז ימי הביניים ועד העת החדשה- לא זכתה העיר להכלל בין 'ערי הקודש' המיושבות ביהודים.[2] העיר המקראית, שבה על פי הכתובים נטמנה רחל אימנו ובה צמחה מלכות דוד, היא גם העיר המסמלת את חורבנה של ארץ יהודה, גלות בבל וסופה הטרגי של שושלת בית דוד עם מותו של גדליה בן אחיקם וצאת אחרוני הגולים מבית-לחם. ירמיהו נביא החורבן מקונן: 'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה-כי איננו…' (ירמיהו מא, טז-יז).
גם כשחזרו אליה יהודים בתקופת הבית השני, והפכה למרכז רוחני ולמושב הסנהדרין-שוב נסתם הגולל על יישוב זה עם חורבן הבית השני, מרד בר כוכבא וגזירות אדריאנוס (דברי הימים א, פרק ד', כא-כג ובתרגום שם). באופן מיוחד אסר הקיסר הרומי על התיישבות יהודים דווקא בירושלים ובבית-לחם, איסור שנשמר באדיקות עם הופעת הנצרות ונמשך לאורך שנים ארוכות כמעט כל תקופת ימי הביניים. למעט יהודים בודדים שחיו בעיר או נִהלו את עסקיהם בה, לא התבסס בה ישוב יהודי (שילר 1980, עמ' 16). בניגוד ל'ערי הקודש' האחרות, בהן גם נשמרו אתרים מקודשים-כמו: הכותל, מערת המכפלה ועוד- ועל אף מסורת העלייה לרגל לקבר רחל שנמשכה ברציפות שנים רבות- לא נוצרה בקרבתה ישות יהודית קבועה.
בעת החדשה נעשו מספר ניסיונות לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בסביבת קבר רחל, אך ניסיונות אלו לא צלחו. התנועה הציונית ומוסדותיה (הקרן הקיימת, המשרד הארצישראלי, בנק אפ"ק והוועד הלאומי) היו מעורבים בחלק מניסיונות אלו, אך לא כחלק ממדיניות מכוּונת וברורה אלא כסיוע ותמיכה פסיבית בלבד (שרגאי 2008, עמ' 154-123). יתירה מכך- התנועה הציונית ראתה ביישוב 'ערי הקודש' שבהר עדיפות שניה ושלישית וכמעט לא השקיעה מאמצים ומשאבים משמעותיים ביישובם. כך עלה גם בגורלם של היישובים היהודיים בשכם, ג'נין, עזה וחברון.
כל אלו לא מנעו מרבבות יהודים לעלות לרגל ולפקוד את קברה של רחל במשך כל שנות הגלות. בעת החדשה אף הוכרה זכותם הרישמית של יהודים לאחיזה ותפילה במקום- עובדה שחיזקה את הנוכחות היהודית בקבר רחל והגבירה את זרם העולים והמבקרים. יהודים מכל גוני הקשת היישובית נקשרו למקום שהפך לאחד מאתרי הקודש המרכזיים בארץ-ישראל ולמקום תפילה המוני. במקום נערכו אזכרות, עצרות תפילה על הגשמים, תפילות מרכזיות על צרות הגלות ועוד (שרגאי שם, עמ' 51-49).
עם הופעתה של התנועה הציונית חלה התפתחות מעניינת ביחס לקבר רחל. האתר הדתי המקודש, המיוחד לתפילה, הפך אט אט למקום המקרין הילה לאומית ועם הזמן אף לסמל ציוני מובהק. תהליך זה בא לידי ביטוי בהתרשמויות בכתב ובעל-פה של מייסדי התנועה הציונית, בנאומי הקונגרסים והאסיפות הציוניות, במערכת החינוך הציונית ובתחומי התעמולה הציונית לסוגיה. תהליך זה, שראשיתו באגודות חובבי ציון בשנות ה-80 של המאה ה-19 ושיאו בשנות ה-30 של תקופת המנדט, משקף במידה רבה את עיצובה של המדיניות היישובית הציונית, אבל בעיקר את עיצובה של התודעה הציונית.
חוקרי הלאומיות הציונית הנשענים במידה רבה על גישת טועני הלאומיות 'האתנית-סימבולית', מצביעים על שילוב מורשת העבר הדתית והמוצא האתני עם פיתוח מודרני של סמלים וערכים לאומיים- כשורשיה של האידיאולוגיה הציונית. על פי הגדרתו של אנתוני סמית, ה-ethnie היא: 'אוכלוסיה אנושית מכונה בשם, שיש לה מיתוס של מוצא משותף, זיכרונות היסטוריים משותפים, יסודות של תרבות משותפת, זיקה לטריטוריה מסויימת ותחושה של סולידריות'. מספר מחקרים הוקדשו זה מכבר לתפקידיהם של המקום, המרחב הגיאוגרפי והאתרים ההיסטוריים כמעצבי זהות לאומית (Smith 1983, Pp 192-210; בן-ישראל 2004, עמ' ׂ20-11ׂ ועוד).
מראשית הופעתה תבעה התנועה הציונית את הריבונות על ארץ-ישראל מכח זיקת העבר ורציפות הקשר ההיסטורי של העם לארץ. תביעה זו השתלבה במערכת של בניית תודעה לאומית המורכבת מיסודות היסטוריים קדומים. תודעה זו התפתחה בשני מישורים מקבילים: האחד, יסוד הציונות כתנועת שיחרור לאומית, ליברלית ומודרנית. ואילו השני, טיפוח שורשיו התרבותיים הקדומים של עם ישראל בעבר- שני אלו יחד יצרו תרבות לאומית חדשה. דיאלקטיקה זו אילצה את התנועה להתמודד עם המורכבות שנולדה מהרצון לעגן את החידוש, שהיה מודרני-חילוני בעיקרו, במסורת תרבותית-מקראית שהייתה דתית מעיקרה ולעיתים אף דחתה את מגמות ההתחדשות (קונפורטי תש"ע; לבסקי 1989. עמ' 8-7). וכפי שהתבטאה חוקרת הציונות חדווה בן ישראל:
הציונות ניסתה לגשר על פני התהום המפרידה בין פרטיקולריזם יהודי ובין ערכי הנאורות המערבית. היא הציעה צירוף של שמירת הזהות היהודית הייחודית עם התבוללות קולקטיבית בעולם של מודרניות[…] הציונות, למרות מטרותיה החילוניות, מעולם לא הייתה יכולה לנתק עצמה לגמרי מאותם השורשים הדתיים שנבעו מהם לא רק ההמשכיות התרבותית והרוחנית אלא גם הקשרים הארציים והחומריים, ובראש ובראשונה הקשרים עם הטריטוריה הלאומית (בן ישראל 2004, עמ' 101, 113).
ביטויים כגון: 'זכות אבות', 'נחלת אבות', 'ערש המלכות', 'אבות האומה' ועוד- היו ביטויים שגורים בהגות הציונית. ואולם-השימוש בהם לא נעשה לשם חיזוק התודעה הדתית, כי אם לשם העיגון ההיסטורי-מקראי של השאיפות הציוניות.
התנועה הציונית כתנועת התיישבות עברית מתחדשת, הייתה מוּדעת מראשיתה לפיתוחם של 'אתרי מורשת' (Heritage Sites) בארץ-ישראל. מן המפורסמים הם האתרים: תל חי, מצדה, קברות המכבים ועוד, אתרי מיתוסים שהתבססו והתעצמו עם התפתחותה של תופעת טיולי מערכת החינוך הציונית בארץ- הפורמלית (בתי ספר, גימנסיות, סמינרים למורים), והבלתי פורמלית (חוגי משוטטים ותנועות נוער). עם הזמן, הלכה והתפתחה מודעות לאתרים היסטוריים ותנ"כיים נוספים כגון: ירושלים והכותל המערבי, קבר רחל, מגדל דוד, חברון ומערת המכפלה- אלו השתלבו היטב במערכת הסמלים הלאומיים ויצרו תודעה לאומית חדשה (אלבוים–דרור 1986, עמ' 333 ; בן-יהודה 1970, עמ' 88; אלמכיאס 2012). בהקשר רחב יותר ניתן לזהות כי לתודעה לאומית זו היו ביטויים נוספים: בספרות התקופה, בשירה, בעיתונות ובאומנות, אשר מיצבו את הכותל, מערת המכפלה וקבר רחל כסמלים לאומיים מודרניים.
במאמר זה אבקש לבחון את התפתחותה של מורשת לאומית-ציונית כלפי בית-לחם וקבר רחל והפיכתם של אלו לסמל לאומי. הפער בין המדיניות המעשית של הממסד הציוני כלפי התיישבות יהודית בבית-לחם, לבין יחסה הסימבולי של התנועה הציונית לקבר רחל, מעצים את תהליך הטרנספורמציה שעבר המקום, מאתר מקראי מסורתי לכזה הנושא אופי לאומי בתודעה הציונית. ראשית נסקור את שורשיו של תהליך זה בהגותם של מנהיגי התנועה הציונית וכיצד החל להתבסס קבר רחל כסמל לאומי. בהמשך נבחן כיצד היתה לכך השפעה עממית ורחבה יותר, בין השאר על מערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. ולבסוף נַראה כיצד תהליך זה בא לידי ביטוי בחומרי התעמולה הציונית.[3] מכיון שעיקר ענייננו במאמר זה לבחון את ראשית צמיחתו של התהליך, טרם הושפע מתהליכים מדיניים ופוליטיים- יוגבל המאמר לשנים 1947-1897.
בית-לחם וקבר רחל בתודעת המנהיגות הציונית
אמנם בראשית דרכו לא תמך 'חוזה המדינה' דווקא בשיבה לארץ-ישראל, אך לימים הכיר כי: 'פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת'- כך כתב הרצל ב'מדינת היהודים' ואף הזכיר במכתבו למקס נורדאו כי: 'ההמונים אינם רוצים אלא לארץ-ישראל'. הרצל עצמו לא הספיק לבקר בקבר רחל במסגרת סיורו המפורסם בארץ-ישראל בשנת 1898. אומנם להשקפתו האישית והפוליטית של הרצל לא היה למקומות הקדושים משקל רב חשיבות (הרצל דגל באנטי-לאומנות ובהפרדת הדת מהמדינה), אך תפיסתו של הרצל את הדת כאחד הסממנים לאחדותו ההיסטורית של העם וכאחד המרכיבים הלאומיים שסייעו לשימורו ולקיומו של העם היהודי- הביאו אותו להכרה כי יש לשמר ולטפח גם את המקומות הקדושים ההיסטוריים (לבסקי 1989, עמ' 81-80).
בשנת 1897 התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בין הדוברים בכינוס היה סגנו של הרצל ויד ימינו- מקס נורדאו. במושב הערב השני של הקונגרס נאם נורדאו נאום נרגש בגרמנית ובו שילב מספר פעמים את המילים מנבואת ירמיהו: 'ושבו בנים לגבולם', בעברית. לאחר שנים העיד נורדאו כי סיפור קבורתה של רחל, בדרך, בבית-לחם, ונבואתו של ירמיהו 'רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם', הם שעוררו בו את הניצוץ היהודי ציוני:
'את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי – אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים […] הוא (יעקב) ידע שבחורבן בית ראשון עתיד נבוזרדאן להוביל לגלות את את בניה של רחל, את בני, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים יישמע, "רחל מבכה על בניה". ואלוקים יענה לה: רחל, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך …ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם ! " (ירמיהו לא').
בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תיאודור הרצל". מיד נעניתי. כשהקמנו את "הקונגרס הציוני" הראשון וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד שאת שמו אינני זוכר. אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות- "ושבו בנים לגבולם" (שרגאי 2008, עמ' 85-84).
כפי הנראה, לנאומו של נורדאו היתה השפעה לא מבוטלת על עיצוב זהותו הלאומית של קבר רחל. באסיפות ציוניות במזרח אירופה הרבו להזכיר ולהתפעל מעדותו הנרגשת של נורדאו.[4] בסיפורו 'מסע אברהם' משנת 1898, מתבטא אברהם לודוויפול ב'הצפירה': 'מימים היותר קדומים הקדישו והעריצו פה את המקום בו קבר יעקב את אֵם בנימין…הקבר הזה הוא להם ציון לאומי באמת' (הדגשה במקור).[5] אליעזר בן יהודה מדבר ב'החבצלת' על רחל כסמל כלל לאומי 'אֵם האומה כולה', המבקשת מן האל על בניה שלא יעכֵּב עוד את הגאולה (שילר 1998, עמ' 124).
זלמן דוד לבונטין, מעוזריו הקרובים של הרצל ושליחו לייסוד 'אוצר התיישבות היהודים- לימים בנק אנגלו-פלשתיין', הוא שתבע לראשונה את המונח: 'לקדש מקומות היסטוריים':
'המקומות ההיסטוריים שלנו- לקדש אותם בעיני העם. יש לנו לעשות כמתוקנים שבאומות העולם, שייסדו להם בתי מקלט ובתי נזירים בכל הארץ: על הר הכרמל, התבור, שכם, גילגל, על הירדן וכדומה- מלבד בתי מיקלט רבים בערים: ירושלים, חברון וכדומה.
ואנחנו- מה יש לנו? רק קבר רחל אימנו, רבי מאיר בעל הנס, רבן שמעון בר יוחאי- וגם בנוגע לאלה, אנו מביאים את יחסנו לידי גילוי רק בתפילות ובנרות של שעוה-פרי הגלות[…] יתפללו הם, החסידים שבנו, ועלינו-לא לגרוע כי אם להוסיף ולקדש מקומות היסטוריים חדשים. הן לו הבינו אבותינו לפני מאה שנה את הרעיון הזה-לקדש מקומות היסטוריים, הלוא אז כבר היה מלוא כל הארץ כבודנו' (לבונטין 1924, עמ' 66)
היו אלו השנים הראשונות בהן עיצבה התנועה הציונית את סמליה ואת דגליה הלאומיים. בצד הסמלים החדשים: השפה העברית, מגן דוד, הדגל ועוד, השתלבו בהדרגה גם סמלים קדומים מהעבר היהודי. בספרו 'מדינת היהודים' קורא הרצל ל'שובם של המכבים' ובשירת התקווה מופיעים: 'ציון', 'קברי אבות', 'עיר דוד' ו'מקדש'. לימים הפך הרצל עצמו לסמל לאומי מובהק ודמותו השתלבה בטבעיות בצד סמלים לאומיים מוכרים: 'והנה בא הרצל והוא הולך ונעשה לדגל=סמל ההולך וגדל משנה לשנה. כשזוכרים את פני הרצל העגומים, רואים בו את כל צער האומה בכל זמן גלותה. ויחד עם זה נזכרים באפשרות גאולה טבעית- ושַם הרצל נעשה לסמל=דגל ההולך ומאחֵד את כולנו.' מעניינת מאוד ההשוואה שם בין שני הסמלים הלאומיים: קבר רחל והרצל.[6] לא בכדי, עשרות שנים מאוחר יותר, התקיימה אזכרה מרכזית לזכרו של הרצל דווקא בקבר רחל, אשר שילבה בין דברי זיכרון ואמירת תהילים מסורתית לשירת נערות ציונית:
'התחילו באמירת מזמורי תהילים המיוחדים לכך, הרב דנון נשא נאום קצר על ערכו של המנהיג המנוח, אחריו שר מר י' ברדקי את תפילת 'אל מלא רחמים'. כאשר נגמרו התפילות שרו התלמידות שבחדר החיצוני את השירים 'קול ברמה נשמע' ו-'על מות הרצל' ובזה נגמרה האזכרה.'[7]
בשנת 1903, כשנה לפני מות הרצל, ערך ז"ד לבונטין סיור ארוך ראשון בארץ. במהלכו נפגש לראשונה עם בית-לחם ובנוכחותו העוצמתית של קבר רחל:
'הדרך ההולכת לבית-לחם וחברון, עוברת על פני קבר רחל. זהו השריד האחד שיש לנו בדרכנו זו בידינו. ליהודִי-הקבר[…] אבל הנוף היפה על שדותיו הפוריים, על כרמיו, גפניו, תאניו וזיתיו, כל טוב הארץ- בתי תפילה, אושפיזים, בתי מחסה ומקלט אשר בפלך זה, 'על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן'- כל אלה בידיהם הם- בידי הנוצרים. התעשיה הגדולה בעצי זית ואבני אספלט וצפד אשר בבית-לחם, לנוצרים היא. יהודי אין כלל בעיר חנה דוד[…] ובגישתי אל פתח הקבר נהמתי מקרב לבבי: 'אל תמנעי רחל קולך מבכי ועינייך מדימעה, בנייך לא שבו עוד לגבולם…' (לבונטין, 1924. עמ' 67).
לבונטין, כמו נורדאו לפניו, ראה בדמות רחל את האם המתפללת המצפה לשובם של הבנים וקשר שוב בין הנבואה העתיקה למציאות האקטואלית אותה הוא חווֶה. לימים, כשעלתה האפשרות להקמת יישוב יהודי בקרבת קבר רחל, היה לבונטין בין התומכים ביוזמה ואף הציע את תמיכת בנק 'אנגלו-פלשתיין' שבהנהלתו:
'בתשובה על שאלתכם, הנני להודיע לכם כי פגשנו בעונג וברצון רב את השתדלותכם לגאולת הנחלה אשר מנגד לקבר רחל אמנו למטרת בניין קודש שמה. המטרה הזו שהצבתם לכם היא אחת מעבודות הקודש שנוכל רק לשמוח עליהן ושעלינו לסייע להן, כי לדאבוננו אין אנו פוגשים על הדרך בין ירושלים לחברון כמעט כל אחוזה השייכת יהודים, ובפרט במקום היסתורי כזה…
ברגשי כבוד ובברכת ציון ד. לבונטין, מנהל.'[8]
איור 1: קבר רחל בשנות ה-40 (מאוסף ספריית הקונגרס)
אחת הדמויות המשפיעות על המדיניות היישובית בראשית הציונות, היה הד"ר ארתור רופין מנהל 'המשרד הארצישראלי'. כשעוקבים אחר את מדיניותו ההתיישבותית, מבחינים כי רופין בחן את האפשרויות ההתיישבותיות בעיקר על פי הצלחתן המשקית והכלכלית. כמעט שלא מופיעים במערכת שיקוליו השיקול ההיסטורי או המקראי ותיאוריו נעדרים רומנטיות או התפעלות סנטימנטלית (שילה, 1985; רופין 1937, עמ' 107; רופין 1925, עמ' 6).[9] כבר מנעוריו זנח רופין לדבריו את הדת באשר היא ועל כן ייתכן כי לא ראה בהתיישבות ב'ערי הקודש' חשיבות יתירה, אלא אם כן היה בה כאמור פוטנציאל מישקי.[10] בביקורו בקבר רחל ובבית-לחם בשנת 1907, בולטת הבחנתו בין הממד המיסתי, הדתי ו'המיושן' של האתר- שממנו הסתייג, לבין התפעלותו מהפוטנציאל החקלאי של אזור בית-לחם:
'אם יש את נפשך לראות, מה עלול אדם להפיק בחריצות כפיו מאדמת הטרשים שבסביבות ירושלים, קום וסע לבית-לחם. הדרך עוברת ליד קבר רחל, שקודם לכן-אם לסמוך על הציורים שראיתי בגלויות דואר- שכַן כבוד בצִלו של אילן גבוה, אולם עתה, באֵין אותו אילן, עלוב הוא למראה ביותר. הקבר שייך לעדה האשכנזית בירושלים והוא המקום ההיסטורי היחיד בסביבות העיר שעודנו שמור בידי יהודים…
אנו יורדים לקברה של רחל. השמָש היהודי מפליג בשבח מיפעלותיה של רחל אמנו ומתנֵה קדושת המקום, וכשאני גוזר עליו שתיקה הוא נעלב[…] דבר נאה אחד משווה נוי לאותו חלל אפלולי, הלוא הם השטיחים הצבעוניים, התלויים על הקירות, תרומתם של יהודים בוכארים ירושלמים יראי שמיים. לעומת זה סולדת העין ממראה הארון הגדול העומד במרכז, מחופה חיפוי גבס מזוהם וגדוש כתובות, מעשה ידיהם של המבקרים. הכיצד נתפסו בני אדם למעשה ברברי שכזה וחיפו את האבן בגבס?
מעניין להשוות את תיאורו לדברי אברהם שמואל הירשברג מביקור שלו במקום: 'מִיהרתי לעזוב את האוהל הזה, המעורר בנו זיכרון היסטורי כל-כך נעים בהגדותיו היפות, אבל העושה רושם רע מאוד על העומד בסביבה המוזרה הזאת, המלאה אויר מחניק ובכיות וצעקות פרועות של המון אנשים ונשים הדורשים אל המתה הקדושה, כעובדי אלילים ממש'.( מצוטט אצל שרגאי 2008, עמ' 84). אם כי רופין כאמור בחן את הדברים גם מזווית ראיה נוספת:
הכביש השפוי מתמשך והולך עד הגיעו לבית-לחם. עוד ממרחק מקבילים את פניך ההרים המשופעים בעצי זית עד לפסגותיהם. אין כמעט דבר בארץ הקודש שטָבע בי רושם כל כך עז כשרידי המדרגות עתיקות הימים, המתמשכות מרחק קילומטרים בכל הארץ כולה ומעידות על החקלאות האינטנסיבית בימי קדם, וכהרים שליד בית-לחם, המוכיחים, שאפילו בימינו אפשר להוציא לחם מאבן הסיד הנוקשה… אגב, לא רק בחקלאות שלה בלבד מגלה בית-לחם מידה מופלאה של חריצות כפיים, אלא אף בתעשיית בית של חפצי מזכרת מארץ הקודש, המותקנים בעיקר מצדופת. צפופים צפופים עומדים בתי מלאכה ברחובותיה של בית-לחם, ואלפי נפשות מתפרנסות מהם.' (רופין תש"ז, עמ' 34-33).[11]
אכן התרשמותו זו הביאה לימים למספר ניסיונות של יהודים לקנות קרקעות בסביבה ולעסוק בהתיישבות חקלאית. רופין בעצמו, כמנהל המשרד הארצישראלי, פרסם תכנית להתיישבות יהודית גם בערים ערביות ובין השאר הזכיר את הערים יריחו, עזה, עכו ובית-לחם (שילה 1988, עמ' 184). אישים בולטים בתנועה הציונית נקשרו גם הם לרעיון ההתיישבות בבית-לחם, ביניהם: מקס בודנהיימר, יוסף וייץ, אברהם הרצפלד ומנחם אוסישקין. אוסישקין היה זה שהציע בשנת 1926 לקרוא ל'התיישבות' בדרום ירושלים קיבוץ 'רמת רחל' בגלל סמיכותו לבית-לחם וקבר רחל (שרגאי 2008, עמ' 129-126). בשנות ה-40 עסקו הקרן הקיימת לישראל וגורמים פרטיים נוספים, בניסיונות אינטנסיביים לרכוש קרקעות מדרום לבית-לחם, אל-חאדר ודהיישה, על מנת ליצור רצף יהודי מירושלים בואכה גוש עציון (כץ 1992, עמ' 63-16). סביר להניח כי מלבד שיקולי הכדאיות החקלאית והדחיפות האסטרטגית, נשקל כאן גם העוגן ההיסטורי של חידוש ההיאחזות היהודית בסביבת בית-לחם.
שלא כמו רופין והירשברג, שלא השלימו בין ההוד ההיסטורי לבין המציאות העגומה של קבר רחל, היו מחלוצי התנועה הציונית שלא ראו סתירה בין השקפתם האידיאולוגית, לבין זיקתם למסורת עתיקת היומין של המקום. מרתק הוא תיאורה של רחל ינאית בן-צבי מסיור במקום בשנת 1907:
'יומי השלישי בירושלים. למן הבוקר הייתי במצב רוח מרום. היום נלך לקבר רחל! […] קרבנו אל הקבר. וכמו חי קם לעיני הכתוב: 'ותמות רחל ותיקבר בדרך אפרתה היא בית לחם, ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום'[…] האומנם זו המצבה שהקים יעקב אבינו לרחל? אימתי ומפי מי למדתי את השיר באידיש המתנגן עכשיו בתוכי, על הקבר 'בדרך חתחתים בואכה בית לחם'[…] חלקלקה המצבה וכמו לחה. כלום לא מדמעות אימהות בישראל בהעירן את רחמי רחל אימנו? השמש משדלני לקנות אצלו פקעת חוטים אדומים למען אמדוד בהם את הקבר ואקח עימי את החוטים, לשם סגולה. אילמלא הבושה הייתי מושיטה ידי אליהם[…]
החברים קוראים לי. אחד מביט בתמיהה בעיני הלחות, ואני פוטרת אותו כלאחר יד: 'אל נא תחשוש לי, הסוציאליזם שלי לא נפגע מן המגע עם קבר רחל…' (בן-צבי 1962, עמ' 29-28)
אמנם בני הזוג בן-צבי היו מן הפעילים הדומיננטיים לחיזוק את הנוכחות היהודית בקבר רחל ובניסיונות ההתיישבות היהודית בקרבתו (שרגאי 2008, עמ' 146-144). בין כך ובין כך, אצל מי יותר ואצל מי פחות, הולכת דמותה של רחל האם ומעמיקה את אחיזתה בתודעה הציונית. עם הזמן הפך קבר רחל לאתר עליה לרגל לאומי, אשר בודדים וקבוצות ינהגו לפקוד אותו כבעבר, אך הפעם ממניעים אידאולוגיים וחינוכיים.
קבר רחל- אתר עליה לרגל לאומי
'מסע בעקבות האבות: אברהם יצחק ויעקב. בדרך חברון עברו הם. בין הסלעים, בפסגות ההרים. אל ערש האומה העברית פסענו[…] בבואנו בית-לחם, בה נקברה רחל אמנו, ניצבנו על יד קברה. שעה ארוכה עמדנו ולא אמרנו דבר. הגינו בה ובאבות האומה. אחר אמרנו בלאט פסוקי תהילים שנתחברו על ידי דוד מלך ישראל שנולד בבית-לחם. המרחקים קראו לנו. נפרדנו מרחל אמנו כדי ללכת בעקבות האבות שנקברו במערת המכפלה אשר בחברון.' (אבן חן 1973, עמ' 8-7).
כבר מראשית היווצרותה של התנועה הציונית הושם דגש על המושג 'הזכות הלאומית ההיסטורית' על ארץ-ישראל. לא ארץ שיועדה לַעם מכֹּח הבטחה דתית בלבד, כי אם תביעה מוסרית לאומית לארץ בה טמונים שורשים קדומים, תרבותיים ונצחיים. לפיתוח רעיונות אלה היה לספר התנ"ך תפקיד מרכזי, התרבות העברית החילונית החדשה הייתה רווּיה באסוציאציות ורעיונות תנ"כיים. התנ"ך היה הביטוי המרכזי ביותר לקשר שבין העבר להווה והממחיש את זיקת עם ישראל לארץ-ישראל. (שמעוני 2001, עמ' 334-325; שפירא 2005, עמ' 5-1).
התרבות העברית החדשה התגבשה אמנם מתוכו ומכוחו, אך בה במידה הפקיעה את התנ"ך מהקשרו הדתי והחלה לראות בו מסד למערכת סמלים לאומיים. מעניינת במיוחד היא זיקתם של בני העליה השנייה לתנ"ך: היו אלה צעירים שגדלו ברובם בתוך הוויה יהודית דתית, ואף שעברו תהליך של חילון והתפַּקרות, היה זה התנ"ך שקישר אותם לעברה של הארץ והעניק להם את הביטחון בזכות השיבה אליה. הם גם שהחלו לסייר בארץ בעקבות סיפורי התנ"ך, זיהו אתרים, עצים וצמחים על פי הזיהוי המקראי (שפירא 2005, עמ' 10-8). המפגש עם האתרים המקראיים עורר בהם רגש לאומי מיוחד. מבין שלל האתרים המקראיים בתנ"ך, אין ספק כי לבית-לחם מקום מרכזי וייחודי. קבר רחל היה אחד מהאתרים המטויילים ביותר באזור הר חברון וכמעט שלא היתה קבוצת מטיילים שלא ביקרה בו. אנו נעסוק כאמור בביקורים וטיולים בעלי גוון לאומי שהקיפו הן בודדים וקבוצות מטיילים עממיות, הן אגודות ובתי ספר.
איור 2: מודעות טיולים לבית לחם וקבר רחל בעיתונות
סקירה בעיתונות תקופת היישוב מלמדת על ריבוי של ביקורים וטיולים לבית-לחם וקבר רחל. בין השאר טיילו במקום הגופים: תנועת 'מכבי', 'הסתדרות נשים עבריות', טיולי סטודנטים מטעם מפא"י ו'המזרחי', לגיון הצופים בירושלים, חוגי 'המשוטטים', מטיילי זלמן ברושי וזאב וילנאי, תנועות הנוער, תלמידי הגימנסיה ובתי הספר העממיים. מלבד הטיולים הרגליים, היו גם סיורים רכובים באוטובוס. אמצעֽי התחבורה לבית לחם היו אוטובוסים בבעלות ערבית שהיו מפעילים קו הלוך-ושוב מירושלים לבית-לחם, למעֵט מועדים מיוחדים, כאשר גדל מספר המבקרים היהודים, הייתה חברת 'המקשֶר' הירושלמית מתגברת את השירות ומוסיפה קו נסיעה משער יפו לקבר רחל. (וילנאי 1945, עמ' 13-8, 27).
אחד התיאורים המרתקים המשקפים את 'הלאמתו' של קבר רחל בתודעת דור העליה השניה, הוא תיאורו של תלמיד צעיר בגימנסיה הרצליה שהפך לימים למנהל המוסד- ברוך בן יהודה. בשנת 1913 ערכה הגימנסיה טיול מקיף באזור יהודה ובין השאר טיילו התלמידים במושבות יהודה, בחברון ומערת המכפלה, בית-לחם וקבר רחל ובירושלים. במהלך הטיול כתב בן-יהודה מעין 'יומן טיולים'. כך הוא מתאר את פרק הטיול בו הגיעו מחברון לבית-לחם:
'ירושלים, יום ו' לפנות ערב.
'שתי שעות רכבנו ( מחברון על חמורים -י.א.) ובאנו לבירת ממלכת יהודה, לעיר קדשנו, לעיר ירושלים. כעת רכבתי כבר על חמור. כשיצאנו מבריכות שלמה נכנסנו לבית לחם.
כמה יפה העיר הזאת! ואיזה רושם עשתה על כולנו זו העיר החביבה כל כך, עיר מולדתו של דוד הרועה מלך ישראל! ומה היא כעת? עיר כולה נוצרית וביחוד רוסית! על כל צעד ושעל מנזרים ופעמונים, אותם הפעמונים הארורים, שכבר שתי שנים שלמות לא שמעתי את צלצולים הארור! ליהודים סכנה בכלל לעבור דרך העיר הזאת, העשירה בנוצרים בכל ארץ-ישראל, וזוהי בית-לחם שלנו! לא ירדנו כלל לעיר ורכבנו הלאה.
אולם תכף בצאתנו מבית-לחם הפתיעו אותנו בהפתעה עצומה חדשה: באנו לקבר רחל אמנו!
על יד הדרך עומד לו בית קטן עם כיפה שחורה. הבית עצמו מפיק כל-כך הרבה עצב, כל-כך הרבה עגימות, עד שנדמה לי שהנה רוחה של רחל אמנו מרחפת מעל פני הבית ומנחמת אותנו, בניה, החיים בגולה ומתענים תחת ידי מציקינו.
אך הראו לי, שזה קבר רחל אמנו, הרגשתי איזו רוח קרה עברה על כל גופי. קפצתי מעל החמור ונכנסתי לתוך הבית. כולנו, החדשים, היינו כמשוגעים. רצינו לשבֵּר את דלת הקבר ולהכנס, אולם הקבר סגור. רק בערב ראש חודש פותחים אותו!
התרגשותנו היתה גדולה מאוד. מיד התקבצנו יחד והתחלנו לשיר: 'בשדמות בית לחם…' כל אחד הרגיש חובה לשיר, והשירה יצאה מעומק הלב בלווית רעד קר על כל הגוף.
זהו קברה של רחל אמנו?! האאמין לזה? פה מתה רחל אמנו בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה?
לא יכלנו להיפרד, אולם מוכרחים היינו…' (בן-יהודה תש"ל, עמ' 123-122).
איור 3: טיול תלמידי הגימנסיה הרצליה, 1913.
תנועת הנוער 'המחנות העולים' הדגישה בפעולותיה את 'הטיול עם התנ"ך' בכל מרחבי הארץ, כולל אזור השומרון והרי יהודה, בהתאם למורשתו של מנהיג מפלגת 'אחדות העבודה' יצחק טבנקין. תנועת 'אחדות העבודה' שהייתה חילונית בייסודה, אימצה לאורך השנים ערכים תנ"כיים ארצישראלים. השקפותיו של טבנקין התבססו על מורשת ישראל, על הזכות המעוגנת בתנ"ך ומכך שהעם היהודי עיצב את זהותו הלאומית בארץ-ישראל ושמר לה אמונים. היה זה אך טבעי שחלק מהטיולים של תנועת הנוער יהיו באזורים היסטוריים ובאתרים מקראיים (כפכפי 1988, עמ' 144-120; שפירא 2005, עמ' 12 ושם הערה 29).
בשנת 1935 יצאה קבוצת נערים ונערות מתנועת 'המחנות העולים' של סניף ירושלים למחנה קיץ ב'עמק ברַכה' הפורה שבקרבת עין ערובּ. את המסע הרגלי יזמו והובילו שני מדריכים צעירים, אורי יפה ותמר ירדני והשתתפו בו כ-70 חניכים בני 11-10.[12] ממחנה האוהלים שהוקם סמוך לתחנת השאיבה הבריטית, יצאו החניכים לסיורים במערת חריתון הסמוכה לתקוע, לחברון ומערת המכפלה ולבית-לחם וקבר רחל. מן הסתם היה זה מראה לא שגרתי בהופעת קבוצת צעירים עבריים לובשי חאקי, תרמילים ומכנסיים קצרות במתחם הקבר (יפה 2004, עמ' 31-30).
איור 4: קבוצת נוער ומדריכים בקבר רחל, שנות ה-40 (באדיבות ארכיון אגד)
ביקורי קבוצות ובודדים לקבר רחל נמשכו כאמור לאורך שנות המנדט הבריטי עם כל חליפות הזמן והאתגרים שפקדו את ניסיונות ההיאחזות היהודית במקום. על ביקור מיוחד בקבר רחל אנו למדים מגלויית דואר שכתבה חנה סנש לאמה בשנת 1940. הגלויה הקצרה שנכתבה בהונגרית, נשלחה מבית הדואר בבית-לחם ביום 30 באפריל 1940. על הגלויה שכותרתה: 'בית לחם, קבר רחל אימנו', מודבקים בולים עם תמונת מגדל דוד וקבר רחל ובה דרישות שלום מאנה (היא חנה) וקרוביה ששהו אז בירושלים.
איור 5: גלויה ששלחה חנה סנש לקרוביה מבית לחם, 1940. באדיבות 'קדם בית מכירות פומביות בע"מ', בכתובת: www.kedem-auctions.com.
באפריל שנה זו בקרו במקום קבוצות מטיילים מאורגנות (למשל-מועדון אגודת אייג), תנועות נוער (למשל-בני עקיבא) ובתי ספר כמו: 'אחד העם', בית ספר 'בלפור' ובית חינוך מתל-אביב. חלק ממסעות הפלמ"ח בראשית שנות ה-40 עברו דרך קבע מקבר רחל בואכה תקוע או חברון בדרך למסעות במדבר יהודה (קסלר 2013).
על אף, ובעקבות האירועים המורכבים שעברו על היישוב היהודי בארץ באותן שנים: מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי והשמועות על נוראות השואה באירופה, המקום הפך למוקד תפילות, אזכרות וטקסים- לא רק אישיים ופרטיים כי אם בעלי אופי ציבורי ולאומי. מרַגשות ועוצמתיות במיוחד היו האזכרות והעצרות הציבוריות לזכר נספי השואה באירופה, שהתקיימו במקום משנת 1943 ועד פרוץ מלחמת העצמאות.
איור 6: מבקרים ומטיילים בקבר רחל שנות ה-20, ה-30 וה-40. אלבומי משפחות: קארש-סולובייצ'יק רעננה, שיפרה לשם קרית טבעון. מתוך אתר: 'ישראל נגלית לעין' בכתובת: www.israelalbum.org.il
בית לחם וקבר רחל בתעמולה הציונית
התנועה הציונית הייתה מודעת מראשיתה לכוחה המעצב של התעמולה לגווניה, להשפעתה על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, השקיעה בכך כלים ומשאבים רבים והשפיעה בכך גם על עולם התרבות והיצירה העברית בארץ. ההסברה והפירסום היו לחם חוקה של התנועה להעברת הרעיון הציוני והשלכותיו המעשיות בקרב העם היהודי בארץ ובתפוצות. השימוש בסמלים לאומיים כמו: דגל ישראל, מגן דוד, מנורה, הימנון, עבודה חקלאית, חלוציות, תחיית העם והשפה העברית ועוד, היה נפוץ מאוד בקונגרסים, במאמרים, בנאומים, במנשרים, סרטים, ספרי לימוד ותמונות. הייתה בכך אסטרטגיה ברורה של מעצבי התודעה הציונית, לשם העברת המסרים הרצויים בקרב העם היהודי בארץ ובגולה, תוך שימוש באמצעים המתקדמים ביותר, המקובלים בכל מערכת פרסומית מסחרית.[13]
'צריך להציף את הקהל היהודי בסיסמאות ותמונות, לרתק את תשומת ליבו[…] בכל מקום שרגל יהודי מגעת: בבתי העם, בתי מסחר, מרכזי אגודות וחברות, משרדיהם של מוסדות צדקה, של חברות לעזרה הדדית, משרדי רבנות, ספריות, תיאטרונות, מקומות מנוחה ורחצה, בבתי מקלט, בבתי חולים, בתי מרקחת, אמבולטוריות (מרפאות), בתי כנסיות, בתי ספר, בחדרי המתנה של רופאים, בבתי אוכל, בבתי מלון[…] לא יישאר מקום אשר לא ימצֵא שם פלקט מצויר עם טקסט קצר וברור.[14]
המסרים המועברים ביותר היו בעיקר: ההתחדשות הלאומית בארץ-ישראל, תחיית הארץ והשפה העברית, ערך העבודה החקלאית וההתיישבות, וכללו טיפוח מיתוסים שיש בהם מן הממד הלאומי. מלבד הגורמים הרשמיים של התנועה הציונית והגופים המקצועיים שעסקו בכך, השפיעה הרוח הזו גם על שאר מעצבי התרבות העברית המתחדשת, שהפכה אף היא בדיעבד 'למגוייסת' לטובת הרעיונות הציוניים: עיתונות התקופה, הספרות העברית, השירה והאומנות לסוגֵיה, שפיתחו סגנון לאומי עצמאי. במיוחד ניכרים הדברים באומנים בני העלייה השנייה, שהיו חדורים ערכים לאומיים וראו עצמם חלוצים במלאכת חידושה של האמנות העברית בארץ-ישראל. (מישורי 2000; גולדמן 2001,עמ' 13, 213).
אמנם היצירה העברית המתחדשת, על אף שאיפתה ליצור עולם תרבותי חדש, כללה בתוכה גם אלמנטים מן המסורת היהודית וסמלים עתיקים שהם בבחינת 'אבני יסוד' לתרבות העברית. כשלמעשה, הלאומיות הציונית שימשה כלי להתחדשות תרבותית, המבוססת על מושגים מן העולם המסורתי. (שביט 1980, עמ' 191; בן ישראל 2004, עמ' 101, 113. בעיקר הייתה זו שיבה ופרשנות מחודשת לַעידן המקראי התנ"כי ובכלל זה לממד הריאלי הארץ-ישראלי של התנ"ך ואתריו העתיקים. המקרא שימש עדות לחיים הלאומיים היהודיים שהיו בארץ-ישראל, מופֵת לדפוסי חיים אלה, הוכחת קיומו של עבר עשיר ותקווה לעתיד מבטיח. (בן-גוריון 1969, עמ' 49-48; אלדד 1962, עמ' 79-64; דיין 1978, עמ' 9).
בהקשר לכך, כך עולה ממחקרי הלאומיות המודרנית, היה לאתרים ומקומות בעלי תודעה היסטורית עתיקה תפקיד חשוב בעיצוב הלאומיות וזיקתה לכברת ארץ מסויימת. טענת הבעלות והזיקה לארץ נשענה על הקשר ההיסטורי העתיק והעניקה לו פרשנות לאומית מודרנית.[15] אשר על כן, אנו מוצאים כי מערכת ההסברה הציונית והתרבות העברית בכללה, השתמשה, בצד הסמלים והמיתוסים הלאומיים המודרנים, גם בסמלים עתיקים מקראיים בכדי לבסס את זיקת הציונות לארץ-ישראל והדגשת הרצף ההיסטורי של עם ישראל בארצו. אמנם לעיתים היא הפקיעה אותם מהקשרם הדתי המסורתי והעניקה להם פרשנות לאומית מודרנית, אשר הפכה אותם לסמלים לאומיים עצמאיים ולמרכיבים חשובים באתוס הציוני. (עפרת 1991, עמ' 70-64).[16]
בתוך כך התפתח ז'אנר של אומנות סימבוליסטית עברית- זו המבוססת על אידיאלים לאומיים וסמלים ציוניים- אשר העניקה פירוש אוטופי, חדשני וסובייקטיבי לאתרים מהמסורת המקראית היהודית. הדוגמאות הבולטות בתהליך זה הם האתרים ההיסטוריים, שהיו נפוצים באומנות הסימבוליסטית, למשל: ירושלים, מגדל דוד, הכותל המערבי, קברי נחל קדרון וקבר רחל בבית לחם, שהופיעו הרבה מאוד על פרסומים, בעיקר חזותיים. מלבדם הופיעו מעת לעת גם אתרים נוספים כגון: שכם, שומרון (סבסטיה), אשל אברהם, מערת המכפלה, והערים העתיקות חברון, צפת וטבריה.[17] 'כי המכריע ביותר אינו 'הנושא' היהודי כי אם ההרגשה היהודית, אופן ההסתכלות היהודית[…] הפנימיות ולא ה'פלאסטיות' הוא גורל היצירה העברית מראשיתה. 'בַּרְכי נפשי'-הוא המוטיב הנצחי…'[18]
איור 7: קבר רחל זאב רבן.
באדיבות 'קדם בית מכירות פומביות בע"מ', בכתובת: www.kedem-auctions.com.
להלן מספר דוגמאות לשילובו של קבר רחל במופעים חזותיים ציוניים:
דוגמה אחת היא כרטיס ברכה ל'שנה טובה' משנת 1927. במרכז התמונה דמותו של הרצל, מעליו שני מגיני דוד ומתחתיו המשפט 'אם תרצו אין זו אגדה', מדובר אם כן בגלויה ציונית מובהקת. אלא שאת דמותו המרכזית של חוזה המדינה סובבים ומעטרים אתרים מקראיים קלסיים בצד אתרים היסטוריים: מערת המכפלה וחברון, יד אבשלום וירושלים, הכותל המערבי, מגדל דוד ומגדל השעון בשער יפו, הר הצופים, הר הבית ('מקום המקדש'), קבר רחל ובית לחם. נראה כי הרעיון הכללי המובע בגלויה זו הוא כי הרעיון הציוני נשען על תשתית העבר התנ"כי הארץ-ישראלי.
איור 8: איגרת 'שנה טובה'- הרצל, בית לחם וקבר רחל, הכותל, חברון ומערת המכפלה. אלבום אליעזר ואביה סגל, קריית טבעון, מתוך אתר: 'ישראל נגלית לעין': www.israelalbum.org.il
בגלויות ברכה נוספות מתקיים שילוב מעניין בין מוטיב החלוציות ועבודת האדמה ובין קבר רחל: באחת, משנת 1932 נראית משפחה במרכז הגלויה ואת התמונה מעטרים מהצד האחד נופים חקלאיים, איכר חורש אדמה ולידו איש זורע, הרים ועצי תמר. את הנופים מקשט המשפט 'שנת גאולת אדמה'- שוב ניכר כי המסר כאן הוא חלוצי ציוני. אלא שגם כאן משתלב בטבעיות מבנה קבר רחל ליד העץ המפורסם ומעליו המילים 'ארץ ישראל'- כאילו לומר: יש כאן היסטוריה חקלאית חלוצית עתיקת יומין עוד מזמן האבות.
באחרת משנת 1934, שוב מופיעה משפחה במרכז הגלויה, מתחת למילים 'תל אביב-ארץ ישראל שנת תרצ"ד', מצויר נוף חקלאי בו נראים רועה צאן עברי ובחורים העוסקים בנטיעת שתילי עצים. מלמעלה משולבים ציורים של הכותל המערבי מצד אחד וקבר רחל מהצד השני. גם כאן ניכר השילוב ה'טבעי' בין האתרים ההיסטוריים לסמלי החלוציות החקלאית ושוב יש כאן דוגמה להדגשת הפן הלאומי של האתרים המקראיים האלו.
איור 9: כרטיס ברכה 'שנת גאולת אדמה' עם קבר רחל משנת תרצ"ב. אלבום משפחת כהן משדה יעקב, מתוך אתר 'ישראל נגלית לעין': www.israelalbum.org.il
הצעת החלוקה של שנת 1937 (וועדת פיל) גרמה לפולמוס מטלטל בקרב המנהיגות הציונית. על אף שמדיניות ההתיישבות הציונית 'זנחה' את ההתיישבות באזור ההר ובעיקר בערי הקודש שבו, עצם המחשבה 'לוותר' על חלקים היסטוריים מארץ ישראל היה, לדעת רבים, מנוגד לאידיאולוגיה הציונית אשר נשענה מאז ומעולם על המקורות הקדומים ובראשם התנ"ך. האתרים המקראיים היו חלק מהאתוס הציוני והמחשבה על האפשרות שהציעה הוועדה להתנתק מהם זעזעה רבים ממשתתפי הקונגרס הציוני ה-20 שנערך באותה השנה בציריך. רבים מהנואמים ביטאו את הצורך בחיזוק התודעה כלפי אתרים אלו כתגובת נגד דווקאית להצעת החלוקה. מן הבולטים היה ברל כצנלסון:
'תנועה היונקת ממקורות עמוקים כתנועתנו, אינה יכולה להתייחס בקלות דעת לעניינים הנחשבים כסנטימנטליים, כי יש ועניינים אלה הם בעלי חשיבות מכרעת[…] הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך ספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות היסטוריים. אהבנו מולדת מופשטת ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטזם המופשט הזה היה לכח דינמי עצום[…] ההצעות החדשות המדברות על מדינה יהודית בחלק אחד של הארץ, מפקיעות את המנדט ואת ההודיה הבינלאומית בזכותנו ההיסטורית משאר חלקי הארץ' ׁׁ(הקונגרס 1937, עמ' 75-74ׂ).
וביתר חריפות בדברי נואמים נוספים:
-'אני יהודי דתי. אנו תארנו לעצמנו את המולדת לא כדבר שיהיה ב'אחרית הימים'. מי שחונך על ברכי המסורת היהודית מחכה למשיח בכל יום שיבוא. כאשר התחילה תנועת ארץ-ישראל החדשה, ראינו אנו במנהיג בן אדם שהצליח לאחד את התורה והאמונה הישנה עם רעיונות חדשים[…] אותה המדינה הזעירה שמציעים לנו, לא תוכל להיות מה שייחל הרצל-פתרון שאלת היהודים[…] עלינו להזכר מה היתה לנו חברון במשך מאות בשנים וכמה גדול ונערץ הוא קבר רחל בעיני כל יהודי'.[19]
-'בדו"ח מדובר על הערים הקדושות שאין להפקירן בידי היהודים ושרק אנגליה מסוגלת לשמור עליהם- מדוע אין מדברים על חברון הקדושה לנו היהודים?! דרישה שנשלם לערבים מס יש בה משום התעללות. בשם 'מדינת היהודים' גנוז לעג מר…' (י"ה פרבשטיין, שם)
חיזוק נוסף בהעלאת המודעות הלאומית של קבר רחל בא לו דווקא עם התעצמות הלאומיות הערבית ופרוץ 'המרד הערבי' בשנים 1939-1936. במקביל להתנכלויות חוזרות ונשנות של כנופיות ערביות למבנה הקבר, דרכי הגישה אליו ולמבקרים בו, התחזקה זיקת בני היישוב למקום בדרישה מהשילטונות לפתיחת המקום למבקרים, אבטחתו ולתגבור הביקורים בו. מאמצים שאכן נשאו פרי והביאו אלפי מבקרים מהארץ ומהתפוצות למקום.
בעקיפין הייתה לכך השפעה גם על עיצוב חומרי תעמולה ופירסומים למיניהם שהחלו להדגיש את הרצף ההיסטורי היהודי מתקופת האבות ועד לעת הציונית-כשקבר רחל הוא אחת החוליות החשובות בו. למשל פרסום ייחודי שעשתה חברת הסיגריות 'מספרו' שהחליטה לציין על גבי סידרת קופסאות סיגריות מאה תשעים ושבעה אירועים ואתרים מקראיים והיסטוריים מתקופת המקרא ועד העידן הציוני 'ממלחמות הגבורה של אבותינו ועד למניין הארץ בימינו'. בין השאר הופיעו שם: אברהם אבינו בחברון, מערת המכפלה, קבר רחל, יצירות אומנות יהודיות מודרניות, אתרים ארכיאולוגיים יהודיים, שער טיטוס ברומא, מטבעות מרד בר-כוכבא, אירועים חשובים מימי הביניים, אבות הציונות: הרצל, וולפסון, נורדאו, הבארון רוטשילד, הלורד בלפור, אתרים עבריים: מושבות חקלאות תל-אביב והאוניברסיטה, תמונה משותפת לבן גוריון, וייצמן ומשה שרתוק ועוד ועוד. וכפי שמתבטא העיתון: '197 התמונות ל'דברי ימי ישראל' ממלאים את תעודתם ומציגות היסטוריה יהודית[…] הקשר שבין תעמולה מסחרית ועבודת בנין תרבותית יהודית ש'מספרו' יזם וביצע, זוהי שיטה לרכישת לקוחות הרצויה ביותר.'[20] דוגמאות נוספות הן: פרסום תמונת קבר רחל על תוית בקבוקי שמן זית בהדגשה-'תוצרת ארץ-ישראל' של מפעל 'שמן', עיטור מחברות לתלמיד עם ציור קבר רחל ומגן דוד וברקע הערים יפו ותל-אביב, או הוצאת משחקי ילדים עם ניחוח תעמולה ציונית כמו משחקי קלפים או 'רביעיות' שיש בהן שילוב עבר והווה כגון: קבר רחל מחד ויער הרצל מאידך (להלן). או למשל עידוד הצעירים לאיסוף בולים עבריים אשר משלבים גם הם תמונות וארועים מן העבר עם המפעל הציוני ונושאי דיגלו. בחזית התמונה שלפנינו ילד נושא בול גדול עם תבנית קבר רחל כשמאחריו דמויות בעלי חיים, טבע ונוף ודמויות מן הציונות.
איורים 12-10: קבר רחל ומגדל דוד בפירסומים: בולים, משחקים ודגל שימחת תורה. באדיבות 'קדם בית מכירות פומביות בע"מ', בכתובת: www.kedem-auctions.com.
גם מהשירה העברית לא נפקד מקומו של קבר רחל, מהמפורסמים: 'עוד יש בשדה מואב ויהודה' של שאול טשרניחובסקי, 'בשדמות בית-לחם' של קונסטנטין שפירא שהיה למעין הימנון לאומי במושבות, 'רחל' ו-'אורי' לרחל בלובשטיין היא רחל המשוררת, והשיר 'רחל' למשורר יעקב פיכמן. לסגירת מעגל עם ראשית מאמרנו נציין כי פיכמן נהג לספר כי שאול טשרניחובסקי הנער התעורר לעלות לארץ בעקבות מפגש עם דמות שליח עברי מארץ-ישראל שסיפר לו על קבר רחל: 'ובשומעו את סיפורי המשולח על ירושלים וחברון, על קבר רחל ומערת המכפלה הידועות לו מן החומש, הוא נעקר בתומו מן הכפר, כמו ממקום שֶבי, בורח מביתו אל המולדת.'[21] בשנת 1933 פירסם טשרניחובסקי עצמו תרגום לשיר לא מוכר של המשורר איבן בונין על קבר רחל:
סיכום
במאמר זה השתדלתי לסקור את תהליך הלאמתו של אתר קבר רחל בראשית הציונות בעיקר ברובד התודעתי. לא תמיד היה זה תהליך מודע ומסודר כי אם תהליך מתפתח ומדורג המשקף בזעיר אנפין את התגבשותה של האידיאולוגיה הציונית: תהליך שיש בו חיפוש וגישוש תמידי אחר מושגים לאומיים מודרנים מחד, אך נשען דרך קבע על יסודות מסורתיים עתיקים מאידך- המעניקים לגיטמציה היסטורית לשאיפות הלאומיות. קבר רחל, והמסורות שנקשרו לו, היה לסמל של מימוש החזון הנבואי לחזרת האומה לארצה בלבושה הלאומי המתחדש. מעניינת העובדה שדווקא במקום בו לא התפתחה התיישבות עברית חדשה, ולעתים במודע ובמכוּוַן- היה, מבחינה סימבולית, המקום המזוהה ביותר עם העבריות המתחדשת: בדברי הגות, בנאומים, בציורים, בגלויות, בבולים, בחפצי אומנות, בתצלומים ובסרטים, בפירסומות, במשחקי ילדים ועוד. בדומה לכותל המערבי ולמערת המכפלה-ולרוב אף יותר מהם, היה מוקד להזדהות לאומית למגוון רחב מאוד של בני היישוב העברי בתקופת היישוב, החל מהפלגים החרדים והדתיים של הקשת החברתית והפוליטית ועד לתנועות הנוער החילוניות של ההתיישבות העובדת. דברי הנביא לרחל: 'ושבו בנים לגבולם' בפרשנותם הלאומית החדשה, הדהדו בלב כולם והניעו אותם לשוב ולפקוד את קברה של רחל האֵם המקבלת לחיקה את בניה השבים.
ביבליוגרפיה
אבן חן י' 1973. בדרך לחברון. ירושלים: כרטא.
אלבוים–דרור ר' 1986. החינוך העברי בארץ-ישראל, א' (1914-1854). ירושלים: יד יצחק בן צבי.
אלדד י' 1962. 'גאולת ישראל וגאולת התנ"ך'. האומה א, עמ' 79-64.
אלמוג ע' 1991. 'אנדרטאות לחללי מלחמה בישראל-ניתוח סמיולוגי. מגמות 34, עמ' 210-197.
אלמכיאס י' 2012. 'מסעות הנוער לחברון 1948-1900'. בתוך: מ' ביליג (עורכת), מחקרי יהודה ושומרון כא, עמ' 306-295.
בן יהודה ב' 1970. 'יומן לימות הטיול לדרום ארץ-ישראל', סיפורה של הגימנסיה הרצליה. תל-אביב: הגימנסיה הרצליה.
בן-גוריון ד' 1969. 'התנ"ך זורח באור עצמו', עיונים בתנ"ך. תל-אביב : עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, עמ' 49-48.
בן-ישראל ח' 2004. בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות. שדה בוקר וירושלים: מכון בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון ומרכז צ'יריק, האוניברסיטה העברית בירושלים.
בן-עזר א' 1984. (עורך), נחום גוטמן. גבעתיים: מסדה.
בן-צבי ר' 1962. אנו עולים. תל-אביב: עם עובד.
בצלאל י' 1993. (עורך) פעמים 56, עמ' 105-75.
בר-גל י' 1999. סוכנת תעמולה ארץ-ישראלית -הקרן הקיימת 1947-1924. ירושלים: אונ' חיפה וזמורה-ביתן.
גולדמן-אידה ב' 2001. (עורכת ואוצרת), זאב רבן – סימבוליסט עברי. תל-אביב וירושלים: מוזיאון תל-אביב לאמנות ויד בן צבי.
דיין מ' 1978. לחיות עם התנ"ך. ירושלים: עידנים וידיעות אחרונות.
הגני ע' 2010. בגוף ראשון רבים-אריה בן גוריון חייו ופועלו. בני-ברק : הקיבוץ המאוחד.
הכהן מ' 1968. 'קבר רחל', מחניים קטז, עמ' 126-133.
הקונגרס הציוני העשרים והמושב החמישי של מועצת הסוכנות היהודית : ציריך, כ"ו באב-י"ד באלול תרצ"ז (1937) – דין וחשבון סטינוגרפי. ירושלים: הנהלות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.
וילנאי ז' 1945. תחבורה ונסיעה בארץ-ישראל. ירושלים: תור.
יפה א' 2004. בתלם חיי. מעוז חיים : הוצאת המשפחה.
כהן הטב ק', נוי ח' 2003. 'בין מקום לטקסט : 'חלקו של השמש פריימן בעיצוב משמעותו של קבר רחל'. קתדרה 148 , עמ' 142-109.
כפכפי א' 1988. 'החלוציות הלאומית של יצחק טבנקין'. קתדרה 48, עמ' 144-120.
כץ י' 1992. ההתיישבות היהודית בהרי חברון ובגוש עציון 1947-1940. רמת-גן: אוני' בר-אילן.
לבונטין ז"ד' 1924. לארץ אבותינו. תל-אביב: מסדה.
לבסקי ח' 1989. (עורכת), ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית. ירושלים: מרכז זלמן שזר.
מישורי א' 2000. שורו הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית. תל-אביב: עם עובד וספריית אופקים.
נאמן נ' 2004. 'התיישבות האפרתים בבית לחם והמחלוקת על מקומו של קבר רחל'. ציון עט, עמ' 5-17.
עפרת ג' 1991. גנים תלויים : עוד פרקים בארכיטיפולוגיה של תרבות. ירושלים: אמנות ישראל.
צבר ש' 1993. 'לבחינת השוני ביחס של הספרדים ושל האשכנזים לאמנות חזותית בא"י בשלהי התקופה העות'מאנית'. בתוך: י' בצלאל (עורך) פעמים 56, עמ' 105-75.
קונפורטי י' 2000. 'היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידיאולוגיה והיסטוריוגרפיה'. ישראל 16, עמ' 96-63.
קלינשפיז י' 2015. בית לחם אפרתה. בית-לחם: תנ"ך באמונה.
קסלר י' 2013. טיולי חוגי המשוטטים, תנועות הנוער והפלמ"ח ביהודה ושומרון בין השנים
1900-1948. עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת אריאל.
רופין א' 1925. ההתיישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל, תרס"ד-תרפ"ד. תל-אביב: דביר.
רופין א' 1947. פרקי חיי. תל-אביב: עם-עובד.
רופין א' 1937. שלושים שנות בנין בארץ-ישראל. ירושלים: שוקן.
שביט י' 1980. 'תרבות עברית ותרבות בעברית'. קתדרה 16, עמ' 193-190.
שילה מ' 1985. 'ארתור רופין וההתיישבות הציונית'. בתוך: נ' מרדכי (עורך), העלייה השנייה, 1914-1903 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. ירושלים: יד יצחק בן צבי, עמ' 57-44.
שילה מ' 1988. נסיונות בהתיישבות: המשרד הארצישראלי 1914-1908. ירושלים: יד יצחק בן צבי.
שילר א' 1998. (עורך), בית-לחם אפרתה. אריאל 129-128, עמ' 27-11 ועמ' 120-93.
שילר א' 1980. (עורך), בית-לחם וכנסיית המולד. ירושלים: אריאל.
שמעוני ג' 2001. האידיאולוגיה הציונית. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.
שפירא א' 2005. התנ"ך והזהות הישראלית. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.
שרגאי נ' 2008. על אם הדרך-סיפורו של קבר רחל. ירושלים: שערים לחקר ירושלים.
Cohen-Hattab, K. 2004. 'Zionism, Tourism and the Battle for Palestine: Tourism as a Political-Propaganda Tool', Israel Studies 9(1), pp. 61-85.
Goldwater, R.1979. Symbolism. New York: Harper and Row.
Smith, A.D. 1988. The Myth of the "Modern Nation" and the Myths of Nations, Ethnic and Racial Studies 11 , p. 9.
Smith, A.D. 1983. Thories of Nationalism. New York :Holmes & Meier Publishers.
* ד"ר יורם אלמכיאס, מדרשת חברון. חוקר תולדות היישוב בעת החדשה, ראש ההתמחות ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית 'אורות ישראל' באלקנה.
[1] דברים לרגל הנפקת גלויה ובול מיוחד עם דמות רחל אימנו וקבר רחל מיום 28 באוקטובר 2013, מתוך אתר דואר ישראל www.israelpost.co.il
[2] סקירות נרחבות על ההיסטוריה של קבר רחל ועל היישוב היהודי בבית-לחם ראו: הכהן תשכ"ח, עמ' 126-133; שילר 1998, עמ' 27-11 ועמ' 120-93; כהן הטב, ח' נוי תשע"ג, עמ' 109-142; נאמן תשע"ד, עמ' 5-17; שרגאי, 2008.
[3] על חשיבותם ותפקידם של מופעים חזותיים באומנות לגווניה ובכלל זה על גבי ארטיפקטים, חפצי אמנות ומשכית למיניהם והשפעתם על עיצוב התודעה הלאומית, ראו: צבר 1993, עמ' 105-75; מישורי 2000; Cohen-Hattab, K. & Kohn, 2015 ובהערות 13-6 שם.
[4] ראו למשל: 'אסיפה ציונית', המגיד, 31 במרץ 1898.
[5] 'מסע אברהם לודוויפול', הצפירה, 22 ביוני 1898.
[6] החרות, 20 ביולי 1914.
[7] 'האזכרה בקבר רחל', דאר היום, 7 ביולי 1920.
[8] לבונטין לראשי מוסד 'בית רחל', יפו, ג' תמוז תרס"ח (1908), בתוך: קלינשפיז 2015, עמ' 154.
[9] ראו גם עדותו לפני וועדת פיל, 23 בדצמבר 1936, אצ"מ A107/400.
[10] בחודש אפריל 1894 כתב ביומנו: 'אני מאמין באל אחד, כל יכול ורב חסד ובהשארת הנפש. כל שאר הדברים הם הבל הבלים בעיני, בין שהם מונחים ביסודה של הנצרות, היהדות, האיסלאם או ביסודה של כל דת אחרת'. רופין עצמו מספר בהרחבה ביומנו על תהליך התערותו בתרבות הגרמנית ועזיבת אורח החיים הדתי שלו, בעיקר מטעמי אנטישמיות, מחד גיסא, ועל חזרתו ליהדות דרך התנועה הציונית מאידך גיסא. ראו: רופין, 1968, חלק א', עמ' 238-192.
[11] פורסם גם ב-די ואלט, שנה 12, גליון 13, עמ' 8-6.
[12] אורי יפה (2003-1916), יליד יבנאל, חניך ומדריך בתנועת המחנות העולים, מפקד פלוגה ג' בפלמ"ח ומפקד הגליל העליון המזרחי במלחמת העצמאות, ממקימי קיבוץ מעוז חיים ולימים ראש המועצה האזורית עמק בית שאן.
תמר ירדני (יפה), ילידת ירושלים, בתו של הסופר ואיש הרוח, יעקב ירדני. הצטרפה למחנות העולים בשנת 1935. הצטרפה לפלוגת העבודה בסדום ואחר-כך עם אורי לגרעין מייסדי מעוז חיים.
[13] אחד הגופים שעסק בכך באופן שוטף הייתה הקרן הקיימת שאחת ממחלקותיה שמשה כ'מחלקת תעמולה', ראו: בר גל, 1999. גם ההסתדרות הציונית והסוכנות עסקו בתעמולה ציונית, ראו:Cohen-Hattab, 2004, pp. 61-85.
[14] פרסום מחלקת התעמולה בביטאון 'קרננו' משנת 1927, מובא ב: בר גל 1999, עמ' 28.
[15] על הפרשנויות הציוניות השונות לַזכות ההיסטורית על הארץ, ראו: שמעוני 2001, עמ' 361-309; ע' אלמוג, 1991, עמ' 210-197; Smith 1988, p. 9
[16] 'בציור שלי יש כוונה מסויימת, אבל בה לא אני עצמי אשם, אלא כל אותה החברותא של תלמידי 'בצלאל' הראשונים. ראינו בכל דבר את התנ"ך. היינו ציונים באמת. רצינו לחדש חושים שנִתקַהו, להגיע דרך התנ"ך לשורשיות עמוקה יותר מאשר בחיי העיירה והגולה.' ציטוט מדברי הצייר נחום גוטמן, בתוך: בן עזר 1984, עמ' 27-26. אומנם תהליך זה מופיע בצורה מובהקת רק בתקופת המנדט וזאת על רקע המאבק הלאומי המתגבר מול הערבים, עם התגברות המתח היהודי ערבי, נוצר אימוץ וחיבור אל המקומות הקדושים ו'צביעתם' בגוון לאומי.
[17] על עקרונות האומנות הסימבוליסטית ראו: Goldwater 1979 , pp. 183-184.
[18] אריה רוזנברג על יצירתו של אורי-לסר, דבר 22 בינואר 1937, עמ' 3.
[19] הרב גולדבלום בקונגרס הציוני ה-כ', דבר, מיום 15 באוגוסט 1937.
[20] 'היסטוריה יהודית בקופסאות סיגריות', הצפה, מיום 3 באפריל 1939.
[21] י' פיכמן על טשרניחובסקי, דבר מיום 5 בנובמבר 1948.
